<h1>ראב"ן שו"ת בסוף הספר</h1>
<h2>דף טז.</h2>
הקשה הרב ר' משה בר' יואל אהא דאמרינן במס' נזיר [ג':] אמתניתין האומר הריני נזיר מן החרצנים נזיר מכולם ר' שמעון אומר אינו נזיר עד שיזור מכולם, ואמרינן בגמרא ר' שמעון (הוא) מיין ושכר (נזיר) [יזיר] מאי עביד ליה, לאסור יין מצוה כיין רשות, ופריך מאי קידושי' והבדלה והרי מושבע ועומד מהר סיני הוא, משמע הכא דאין נדר נזירות חל על דבר מצוה, וקשיא ליה מתניתין דנדרים [ט"ז.] דתנן חומר בנדרים שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר (הרשאה) [הרשות]. ושאל את פי מורינו ר' יעקב הצרפתי והשיב לו דהכי פריך התם בנזיר, וכי מושבע ועומד הוא מה"ס על קידושא ואבדלתא שהוצרך קרא מיין ושכר יזיר למשרייה, והלא אין מושבע עליו מה"ס שלא מצינו מקרא בפירוש שקידוש והבדלה על היין אלא חכמים דרשו זכור את יום השבת זוכריהו [על היין]. ולא נהירא לי האי פירושא, דהא כל התורה מדרש חכמים הוא ומה שדרשו חכמים הוא מצוה שתורה בעל פה היא ונתנה מסיני. אלא כך נראה לי פירושו מאי הוא קידושא ואבדלתא, והרי מושבע ועומד מה"ס הוא, וכיון שמצוה לקדש על היין מן התורה, אין נדר הנזיר בסתם חל עליו אלא במפרש שיאמר הריני נזיר מיין מצוה דהיינו קידוש, כדתנן בנדרים שהנדרים חלין על דבר מצוה (על) [כ]דבר הרשות כיצד קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח, אלמא במפרש חיילי ולא בסתם ותו לא מידי.
<h2>דף מב.</h2>
[ב"מ ק"ז.] אמר רב יהודה לר' אבין בר נחמן (אביו) [אבין] אח[י] דילי דילך ודילך דילי, ה"פ שדה שלי שלך לענין נטיית פירות שהפירות הנוטות משדך לשדה שלי הרי הן שלך וכן פירות שלי הנוטות לשדה שלך שלי הם כי שדה שלך שלי הוא לדבר זה, אף ע"פ שנהגו בני מצרא דאילן הנוטה לכאן ולכאן דמה שנוטה ממנו לשדה חבירו שלו הוא, אנן אין לנו לעשות אלא כדין תורה שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שיהא לכל אחד על חבירו כח נטיית פירות. והיינו דא"ר יוחנן בשילהי פרק שיני דבבא בתרא [כ"ז:] אחד אילן הסמוך [למיצר] וא' אילן הנוטה מביא וקורא, כלומר בעל האילן מביא מזה פירות וקורא אע"פ שגדילן מאויר קרקע חבירו שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, דכשם שאילן הסמוך בבעל האילן מיירי שהוא מביא וקורא, כך באילן הנוטה בבעל האילן מיירי שהוא מביא וקורא, ולא אותו שנוטה לתוך שדהו. אלמא קסבר ר' יוחנן דאותו שנוטין לתוך שדהו אין לו בפי[רות], דאי ס"ד יש לו בפי[רות] איהו נמי יבא וקורא דהא אית ליה לר' יוחנן [קנין] פירות כקנין הגוף ומביא וקורא בשילהי פרק השולח גט [מ"ז:], אלא ודאי ר' יוחנן נמי [סובר] דמן התורה אין [לו פירות] אלא ממנהגא והיכא דנהגו נהגו והיכא דלא נהגו (ל"ל) [לית ליה]. והכי מוכיח בנדרים בפ' אין בין המודר הנאה [מ"ב.] דתנן המודר מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ולא יאכל מן הנוטות ובשביעית לא ירד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות, אלמא נוטות של בעל האילן הן ולא של הנוטין לתוך שדהו, דאי שלו היו אמאי לא יאכ(י)ל זה. ותו לא מידי.
<h2>דף נז:</h2>
ותו קשיא בהא שמעתא גופה [נדרים נ"ז:] דא"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות של ערלה בילדה אע"פ שהוסיפה מאתים של היתר הילדה לאחר שנסתבכה שהיו פירות הערלה דקין ונעשו גסין ב' [מאות] חלקים יותר אסור, אלמא אית לר' יוחנן מב"מ לא בטיל, והא אמרי' בשילהי ע"ז [ע"ג:] ר"ל ור' יוחנן דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בטל בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. ונראה לי דשני ליה לר' יוחנן בין איסור המתערב יפה בהיתר לאיסור שאין מתערב יפה בהיתר, דמה שגדל בערלה במקומו עומד ואינו מתערב בגידולין שאחרי כן וגם אינו ניכר האיסור שיזרקנו ולהכי אסור, ומה שאמר מב"מ בנותן טעם בדבר המתערב יפה שאין בו אלא נתינת טעם ולא ממשות, כגון דם וחלב מהותך שנימסים וחלב כיוצא בהן, אבל איסור שאינו נימס אם מכירו זורקו ובטל בנותן טעם ואם אינו מכיר לאיסור אינו בטל. והכי מוכחא התם דתניא בצלים של שנה שישית שלא נעקרו וירדו עליהם גשמים וצמחו בשביעית אם היו עלין שלהן שחורים אסורים דגידולי שביעית הן [הוריקו מותרין שאין גדלין מן הקרקע] אלא מלב הבצל שגדל בשישית הוא שלב הבצל ירוק הוא וכו' עד וכנגדן למוצאי שביעית מותרין שהבצל גדלו בשביעית ולא נעקרו וירדו עליהם גשמים וצמחו מותרין אף מה שגדל בשביעית הגידול היתר שגדלו בשמינית רבה עליה ומבטלו ומשני דילמא במדוכתן שנידוכו האיסור וההיתר ביחד ונתערב יפה להכי בטל אבל לא נידוכו לא. ונראה דהא ברייתא נמי ר"ש הוא דאית ליה מב"מ בטל ולא ר' יהודה. ואמרי' נמי בההיא שמעתא ישמעאל איש כפר ימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו (ולא) [וקא] מיבעיא ליה אותן גידולי היתר מבטל את האיסור או לא, ומסקנא דמיפשט ליה מדר' שמעון בר פלוגתא דר' יהודה, ודחין ליה ודילמא לחומרא שאני. ומדקפשיט ליה להתירא כדר' שמעון ולא פשיט ליה לאיסורא כר' יהודה דאמר מב"מ לא בטל, ש"מ דכר"ש קיימא לן. ועוד דר"ש בן אלעזר נמי קאי כוותיה ואמר מב"מ בטל, דתניא [שם] המנכש עם כותי בחסיות אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי רשב"א אומר אם ישראל חשוד על השביעית הוא למוצאי שביעית מותר, כלומר המנכש עם ישראל החשוד על השביעית במוצאי שביעית אע"פ שהוא חשוד שאינו מבער פירות בשעת הביעור ואלו חסיות בשביעית גדלו מותר המנכש לאכל מהן שהרי הוסיפו בשמינית ורבו גדולין על העיקר ומבטלו לעיקר שהוא אסור וחסיות הן שומים ובצלים, ונפשטה בעי' ר' ישמעאל איש כפר ימא להיתר אלמא מב"מ בטל, ומקשי לר' יוחנן מינה דאמר ילדה שסיבכה בזקינה וכו' דכיון שאינו מתערב יפה ואינו בטל והא הכא דשום ובצל אין מתערבין יפה וקא בטלו, ודחי ר' יוחנן שאני שביעית הואיל ואיסורא ע"י קרקע היתירא נמי ע"י קרקע אע"ג דלא מיערבי שפיר אבל פירות שאיסורו ע"י האילן כיון [דלא] מיערבו שפיר לא בטלו. מיהו כל שמועה דסוגיא זו יורה דמב"מ בטל. פסק זה סניף וחיבור לפסק שפסקתי לעיל בשילהי מס' ע"ז [בסי' שי"א] בפלוגתא דרב ושמואל ור"ל ור' יוחנן בכל איסור שבתורה בביטולין.
<h2>דף נח.</h2>
בנדרים בפ' הנודר מן הירק תניא ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שיני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהן חכמים שיעור, אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם. והכי פירושא דבר שיש לו מתירין לאיסורו (אם נתערב) בר מביטול, [אם נתערב] לא נתנו חכמים שיעור לביטולו דאפי' באלף לא בטלי בין במינן בין שלא במינן, אלא יתקנם ויאכלם, טבל יעשר עליו, מעשר שיני והקדש יפדה, וחדש ימתין עד הבאת העומר. דבר שאין לו מתירין לאיסורו, אם נתערב נתנו בו חכמים שיעור לביטולו, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה בטלין באחד ומאה אפי' במינן, וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים, ובספרי [סו"פ קרח] בפרשת מכל חלבו את מקדשו ממנו מפיק להו לכולהו, והוא הדין לכל איסורין כגון חלב ודם ונבילה. אמרו ליה והלא שביעית אין לה מתירין אם נתערבה במינה בהיתר אלא צריך לבער הכל בשעת הביעור, ואמרו לו, ר' יהודה בר פלוגתיה דר' שמעון דאית ליה מב"מ לא בטיל, וה"ק לר' שמעון היכי אמרת כל דבר שאין לו מתירין בטל במינו, והלא אתה מודה בשביעית שאין לה מתירין שאין שיעור לביטולו דהתנן השביעית אוסר בכל שהוא במינה ואין אתה חולק (כתב בספרים דתנן השביעית אוסרה וכו' פירוש הוא). א"ל ר' שמעון אף אני לא אמרתי אלא לביעור, כלומר מה שאני אומר השביעית אוסר בכ"ש במינה, לענין ביעור אמרתי שצריך לבערו בשעת הביעור דלעניין ביעור ל"צ נתינת טעם אלא מבערו בכל מקום שהוא אם נתערב קודם שעת הביעור כשיגיע זמן הביעור אוסרו וחייב לבער, אבל לענין אכילה דשייך בו הנתינת טעם אם נתערב לאחר זמן הביעור במינו של היתר הרי [הוא] ככל האיסורין אם בא לאוכלו אינו אוסר אלא בנו"ט ובטל בשישים כשאר איסור דחלב ודם. ויכול[ין] לומר (וכל) [דכל] משניות דתערובות דשביעית, (ד)לרבי שמעון בניתערבו במינן קודם זמן הביעור מיירי ואוסרין לענין ביעור וחייב לבער, אבל לא ניתערב אלא לאחר הביעור הרי הן כשאר איסורין ובנותן טעם, ולר' יהודה אפי' נתערבו לאחר הביעור הרי הן כשאר איסורין ובמשהו במינן. ושמעינן מהכא דר"ש פליג אדר' יהודה דאמר מב"מ במשהו ואמר אינו [אלא] בנותן טעם, ור' יהודה ור' שמעון הלכה כר"ש ולהכי רואה אני דברי האומרים מב"מ בנותן טעם.
